בערך לפני שנה פגשתי בו בחנות הספרים.
(לראשונה אחרי 30 שנה)
אחד מגיבורי ילדותי הראשונים.
בימים שגיבורים שלי היו ירון זהבי מחסמב"ה וג'ורג' (יש גם גיבורות)
מ-"השביעיה הסודית" של אניד בלייטון,
נמצ'ק היה גיבור יוצא דופן. הוא היה הילד הכי קטן בכיתה, ה-"חייל הפשוט" בחבורה של גנרלים,
הדמות הכי אמיתית שפגשתי בעולם הספרותי.
הבן שלי כבר בן 10. כשהלכנו לחנות הספרים בשנה שעברה, ניסיתי לשכנע אותו לנסות לקרוא את "הנערים מרחוב פאל", אבל זו משימה לא קלה לשכנע ילד בן 9, שגיבורו הספרותי הוא חצי אל שלוחם בדרקונים (פרסי ג'קסון), לנסות לקרוא ספר על חבורת ילדים בבודפסט.
אנחנו צופים במשחקי ה-NBA ואוהבים את הגיבורים שלנו "חצאי אלים". לברון המוטנט, קרי עם כוונות הלייזר, שאקיל הטיטאן או ג'ורדן (לא חצי אל. אל…)
נמצ'ק להבדיל, הוא הדלבדובה של הגיבורים הספרותיים. הוא מראה שפשר לשבות את הדמיון, גם של ילד – גם כשאתה האנדרדוג, גם כשאתה הילד הכי קטן בכיתה.
השנה, לפני יום כיפור, לקחתי את 2 ילדי לספרייה הציבורית.
עם הבת, זה לא היה מסובך. רציתי לנתק אותה קצת מההארי פוטרים של ספרות הילדים, והיא בקלות התחברה ל-"אל עצמי" של גלילה רון פדר
אבל את הבן קשה היה לנתק מספרות הפנטזיה.
בסוף שכנעתי אותו לבדוק מה כותבים על הספר במרשתת
(הדעה שלי, כבר ממזמן הפוכה מכל מה ש-"שווה" או "מגניב")
למזלי המרשתת שכנע אותו להשאיל את "הנערים מרחוב פאל".
ב-1907 יצא לאור הספר "הנערים מרחוב פאל" של פרנץ' מולנר (במקור בארץ נקרא הספר "מחניים")
בספר סופר על מאבקן של שתי חבורות נערים על שליטה במגרש המשחקים של השכונה. המגרש הוא כל עולמם, ועבורם ויתור על המגרש משול למוות.
בחבורת רחוב פאל (גיבורי הספר) כל החברים קצינים וגנרלים, למעט הילד הקטן בחבורה – נמצ'ק. נמצ'ק הוא החפ"ש היחיד בחבורה, אך הוא גם האמיץ והנאמן מכולם.
חבורת רחוב פאל נלחמת נגד חבורת החולצות האדומות על שליטה במגרש ריק, במרכז בודפשט –
המגרש המכונה "הגרונד" הוא סוג של עזובה, שהגרוטאות והמבנה הנטוש במרכזו הם גן עדן עבור הנערים.
"הם אהבו את המגרש כאהוב איש את מולדתו" כתב מולנר על חבורת הנערים.
נמצ'ק הנאמן מוכן היה לעשות הכל למען החבורה, וחלה בדלקת ריאות, אחרי שטבל במים קפואים במסע ריגול אחרי החבורה היריבה.
בסופו של הספר, נמצ'ק, חולה בדלקת ראות, הוא זה שמנצח את מנהיג החבורה היריבה – אך בגלל שעזב את מיטת חוליו, דלקת הראות מכריעה אותו, ולתדהמת חבריו, הוא מת.
"שמע, – אמרה אל בעלה בקול מוזר, רוטט. – הוא אינו נושם. – שמע, – צרחה האשה, – ידו קרה!"
כאשר קראתי את הספר בילדותי, החלק הזה השאיר אותי בהלם, דמעות בגרוני.
סופו של הסיפור הוא שמותו של נמצ'ק היה לחינם, על מגרש המשחקים ברחוב פאל, יבנה בית מגורים.
הדלבדובות של ה-NBA לא ימותו מדלקת ריאות (חלילה)
(אבל כן יסתפקו ב- qualifying offer מהקאבס…)
אבל אני מקווה, שבעידן של חצאי אל (בספרות, וב-NBA)
יש עדיין מקום בלב האוהדים לנמצ'קים.
ובעיקר אני מקווה שבני בן ה-10 יהנה גם הוא מאותו רגע,
בו המילה הכתובה נוגעת בנשמה.
מקסים מקסים מקסים…
הכתיבה, והמסר והחיבורים… פשוט מקסים.
מזכיר לי את הספריה הציבורית הנהדרת בנהריה, בצל עצי הפיקוס. אחד המקומות המרכזיים בילדותי.
סיפורו של נמצ'ק מזכיר למרבה הצער את גל המיתות בגיל צעיר שקם עלינו בעת האחרונה. מייסון, דאוקינס ומלון הם רק הקרבנות האחרונים, ויתכן שמותם המוקדם קשור למשחק שאנחנו אוהבים. וכמוהם יש רבים אחרים שהמשחק גבה את חייהם.
אני חשבתי יותר על מיתות בגיל צעיר באמת. כל המבקר בבית הקברות של אפיקים יראה שם קברים רבים של ילדים בני שנה עד גיל 12. רובם מתו ממחלות, חלק טבעו בירדן, חלק בכינרת, חלק בתאונות במשק . . . החיים בעמק היו קשים בשנות ה-30
האמת שאני, כמו הבן שלך, אהבתי רק ספרות פנטזיה ומדע בדיוני. הייתי שותה את הספרים של טולקין, אגדות רומח הדרקון, איליאדה ואודיסאה וגם דנידין, שרלוק הולמס וגיברים טיפל'ה יותר מציאותיים. (כן דנידין מציאותי ואל תגידו לי שלא).
לא מבין עד היום את דחף המבוגרים להתבאס
ולחפש את ה'מציאותי' גם בספרים, גם בסרטים וגם בחיים.
איזה סיבה יש לבן שלך להתלהב מספר שהגיבור שלו מת מפאקינג דלקת ריאות, מילא איזה דרקון היה אוכל אותו אבל דלקת ריאות? למה לבאס ככה?
השישיה של הרוצח מלכותי והליצן הזהוב, והעשיריה של תשעה נסיכים לאמבר זה מאסט
יש עשיריה לתשעה נסיכים מאמבר?! חשבתי שיש רק חמישה
החמישה הבאים על הבן שלו!
חמישה על קורווין המגניב על מאמבר, אחריהם חמישה על הבן שלו ושל דארה, מרלין.
מרלין גדל והתחנך בממלכות השאול אבל גם הלך על הדגם, וכמובן אוהב את כדור הארץ שלנו.
והוא גם קוסם, שזה סופר קול!
ז'ילאזני הוא אחד הסופרים האהובים עליי.
ומבחינתי "אדון האור" שלו, הוא מגדולי ספרות המדע בדיוני וספרות הפנטזיה.
גיא, אני איתך לגבי אדון האור!
הוא בטופ שלי בספרות בכלל
כמוני כמוכם.
הפשע הכי גדול בחיים שלי הוא שפרצתי עם חבר לספריית התיכון שלנו ושדדנו אותה. אחרי שסיימנו ללמוד שם…..
אני שדדתי את כל המדפים של המדע הבדיוני והפנטזיה, למרות שקראתי כמעט את כולם.
מזל שיש התיישנות על דברים כאלה 🙂
וחייב להוסיף לרשימות המכובדות של אפלטון ודובי את מר אסימוב ובמיוחד את סדרות המוסד והרובוטים שלבסוף מתאחדות וסוגרות סאגה מופלאה….
אורסולה לה גווין המלכה…
שנים הייתי עמוק בספרות הפנטזיה והמדע בדיוני
(יש מי שאוספים בולים. אני אוסף ספרי מדע בדיוני וספרי פנטזיה),
אבל בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מתחבר לספרות שגורמת לי קצת יותר לחשוב.
(המעבר היה מפנטזיה לספרות סוריאליסטית ומשם ההדרדרות לספרות "ריאליסטית" היה בלתי נמנע)
אצלי זה בתקופות. עכשיו אני בהמינגווי וגראהם גרין, ומופעלים עליי לחצים כבדים לחזור לענקי הספרות הרוסית.
הבטחתי לקרוא את האידיוט בתנאי שהיא תקרא את איים בזרם.
מי שמעוניין להפיק את המירב מהזמן הפנוי שיום כיפור מאפשר –
"הקץ לנשק" של המינגווי ואם נשאר זמן, "מילכוד 22" של ג'וזף הלר.
הקוקטייל של ה-2 מתאים בדיוק לאווירת יום כיפור.
כל ענקי הספרות הרוסית פשוט מעולים, הבעיה שאפשר לקרוא ספר אחד מכל אחד לפני שמתפוצץ הראש.
דוסטוייבסקי- החטא ועונשו סיפור מעניין בטירוף ויחסית קל לקריאה.
טולסטוי- עדיף להתחיל באנה קרנינה ולא מלחמה ושלום
נובוקוב- האמן ומרגריטה אחד הספרים האהובים עלי ever
המינגוויי לדוגמא, כמו הרמן הסה הם סופרים שצריך לקרוא את כל הספרים שלהם ברצף ולהבין את הקשר הזמן וההיסטוריה. אי אפשר לקרוא את איים בזרם לפני שקראת את 'למי צלצלו הפעמונים'.
הרמן הסה, דובי לחופר מוחות שכמוך הוא חובה. אולי אתה תאהב את זאב הערבה שאותי הכניס לדיכאון אבל סידהארתא הוא הספר האהוב עלי בכל הזמנים, נרקיס וגולדמונד לא רחוק אחריו.
גם מילאן קונדרה הכניס גאונות בספר הצחוק והשכחה אבל תשאיר אותו לכיפור הבא. תזרום על הסה והמינגוואי עד הסוף
הצחוק והשכחה עייף אותי.. את איים בזרם התחלתי באמצע למי צלצלו הפעמונים ושילבתי די במקביל
גם להסה אני אגיע. הבעיה איתו שכל פעם שאני מחליט לנסות יוצא לי בסוף לחזור לסראמאגו משום מה ועד שאני מסיים את הסבב שלו אני חוזר להארי פוטר בשביל להרגע.
את גראהם גרין ניסית? הוא באמת אחד הטובים
לאחרונה חזרתי למדע הבידיוני ואני משתהה בכל ספר מחדש מהרבדים הרבים ומרוחב היריעה. יש סופרים שבאמת לא יודעים כל גבול (למשל: כפת החתול, ספר ששכחתי את שמו על חייזרים מכניים ש׳גונבים׳ את כדור הארץ דרך חור תולעת, אסימוב הרלוונטי גם היום, דאגלס אדאמס זצ״ל ועוד ועוד).
התודעה האנושית גדלה דרך ספרי מדע בדיוני.
*משתאה
לא מכיר את גרהאם גרין. ספר מומלץ להתחיל ממנו?
מסעותי עם דודתי.
קונסול של כבוד
האיש שלנו בהוואנה זה קלאסי
העוז והתפארת ענק
הקפטן והאויב מעניין. אחר מהרגיל אצלו, אבל יפה
יפייפה.החזרת אותי בשוונג לילדות.תודה גיא
הרגע בו נמצ׳ק נפטר היה אחד הרגעים השוברים של ילדותי
+1
הייתי הלום צער מזה
אכן ספר נהדר וכל הכבוד על איך שפעלת עם הבן.
אחד הפוסטים הטובים והנוגעים ללב שיצא לי לקרוא כאן, טוב לדעת שיש עוד ילדים שנהנים וקוראים ספרים ולא מתוך מטלת חובת קריאה בביה"ס או משהו דומה, אל עצמי לדעתי היה אחד הספרים הראשונים המלאים שקראתי בתור ילד, איכשהו עד היום דמותו של הגיבור הראשי בו תמיד יושבת לי בזיכרון
פוסט מקסים. אני תוהה איך ספר ילדים כזה (ועוד עם טוויסט הונגרי!) חמק ממני בילדותי. לעומת זאת, את כל ספרי "אל עצמי" קראתי (היש יותר אייטיז מזה? 🙂 )
מחכים לפוסטים הבאים שלך!
כרגע מסרו לי בבית שהגיבור הוא אמיתי, היום הוא מוזיקאי ולא מזמן הופיע בערד!
ציון אמיתי?! פונה לגוגל מיד.
מיכה ביטון קוראים לבחור, הוא הופיע פעם בבית ספרי (מוזיקאי די כושל) ובו הוא נתן קאבר היסטרי ל״לא עוזב את העיר״ (כתושב שדרות) ושר:
״לא עוזב את העיר
עבור אף קאסם
גם אם זה עולה לי
בדם, בדם״.
הספר יותר טוב
משעשע:)
חבל שלא נהיה רוקסטאר, זו הייתה יכולה להיות סיומת ראויה יותר.
נהדר
פוסט מעולה וספר מצוין שכבר נמצא אצלי בספריה ומחכה לילדים שיגדלו
מומי היה חלש בספרות
היו מעיפים אותו מהספרייה מחשש שהסיגריות יעלו את המקום באש
עם השנים מומי התחיל לקרוא וכתוב ומידי פעם הוא לוקח ספר בספריית רחוב בשדרות רוטשילד
פוסט מצוין. גם אני גדלתי על נמצ'ק. היה גם סרט על הסיפור וגם בו הסוף לא היה הוליוודי והילד מת. בגיל ההתבגרות הלכתי על מד"ב בדגש על אסימוב.
למי שמעוניין בספרי ילדים שקצת נשכחו – טוסברהינדי הוא ענק, שלישיית המלך צב-צב (ודוקטור זוס באופן כללי), שמוליק קיפוד, אייה פלוטו, ויהי ערב של פניה ברגשטיין.
אבל הגדול מכולם אצלנו הוא לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו אשר בהרי בולוויה. נחום גוטמן האחד והיחיד.
לאפלטון-
הרמן הסה מדהים, אבל חוזר על עצמו. בסידהארתא, זאב הערבה, נרקיס וגלמונד וגרטרוד הוא קצת מעייף. הכתיבה שלו אדירה, אבל מעט בנאלית. כל זה לא תופס כמובן על ״נדודים״ (journey to the east) בתרגומו המופלא של יהודה עמיחי. 80 עמודים של יופי שמיימי.
בקשר לסופרים הרוסיים-
שני ה-ספרים שקראתי היו ״האחים קארמאזוב״ של דוסטוייבסקי ו״נפשות מתות״ של גוגול. שניהם הספרים הכי-הכי שקראתי מימי. מומלץ בחום!
1+
איך אפשר לקרוא להרמן הסה מעייף?
ספרים דקים דקים שנגמרים הרבה לפני שהיית רוצה שיגמרו.
מה שכן אצלו כמו אצל המינגוואי ממש מוסיף להיכנס לראש של הסופר בהקשר האוטוביוגרפי.
יום אחד אני אעזור כוחות נפשיים ואתחיל לקרוא את האחים קרמאזוב. נשמע כמו סדרת מאפיונרים של HBO
הסה כותב נורא יפה. הדימויים והמטרפורות והתיאורי נוף וחיבוטי המפש הם אור לעיניים. אבל מרגיש לי שבכל ספר הוא כותב את אותה מהות עם מילים וסגנון אחר. ולכן זה מעייף.
״המשתה״ של אפלטון מאידך, הוא הספר הכי יפה על אהבהשקראתי מימי. פשוט חובה!
יש גם קלאסיקות ישראליות של סופרים שנשכחו עם הזמן.
ממליץ על יצחק אורפז שנפטר לא מזמן, ובמיוחד "מסע דניאל" שלו, ואלי שרייבר (המכונה חתולי) ובמיוחד על ספרו "בקרוב בעל מום".
שניהם ספרים נהדרים של סופרים מעניינים ביותר.
בתחום הפנטזיה, ממליץ על סופרת שלא כ"כ מוכרת בארץ, גרייס צ'טווין, ועל סדרת "גום מהר הרוחות" שלה – סדרה מיוחדת במינה.
ולכל מי שאוהב ספרים אפלים, "הגמד" של פר לאגרקויסט – ספר ענק!
אם מתחשק ממש לחפור בפינות הנידחות של ספרים יד שניה, ממליץ על אנשי פקיעין.
מי שמחפש רגישות, אנושיות, הומור והמון יורקשייר ופרות כל ספרי ג'יימס הריוט.
ובבקשה לקרוא גם את משפחתי וחיות אחרות של ג'ראלד דארל, וכל ההמשכים ,,
במילה אחת – נפלא.
לי כל השמות הללו לא אומרים דבר כי בנותי גדלו על ספרי ילדים אמריקאים, ולי? בזמני כמעט לא היו ספרי ילדים מקוריים בעברית. 90% היו תרגומים. ומה היה הספר הפופולרי ביותר?
"טרזן מלך הקופים", ואחריו "רובינסון קרוזו"
ומצ'יסטה
נמצק והנערים שבו גם אותי לפני כ20+שנים. בכ"מ, תגיד תודה שהם בכלל מוכנים לקרוא משהו.
בנוגע להמלצותיך – מלכוד 22 הוא סחרור טורנדו שכרון חושים מסע הזוי ובעיקר מצחיק עד דמעות.
מלכוד 22 הוא לא הספר הטוב ביותר של הלר. בית האלוהים הוא הפצצה.
השנה גיליתי את אורוול ויומני בורמא שלו. מונטי פייטון לקחו ממנו את ההשראה.
וואלה לא הכרתי, אחפש. תודה.
אורוול גאון לא פחות גם בתחום העיתונות, מלבד ספריו המעולים. מאמרו ״פוליטיקה והשפה האנגלית״ נראה רלוונטי להיום אף יותר. מונלץ לכולם, מכל גווני הקשת הפוליטיים/חברתיים.
http://www.orwell.ru/library/essays/politics/english/e_polit/
לאורוול יש קובץ מאמרים שתורגם לעברית שנקרא "מתחת לאף שלך", שמכיל את רוב המאמרים והמאסות המרכזיות שלו מאמרים שגם עוסקים בפוליטקה בת זמנו שעדיין מצליחה להיות על זמנית חלקם על ספרות וחלקם גם וגם. חלק מהטקסטים הם קומיים בטירוף, אחרים מתארים מציאות מחרידה אבל כולם מעוררי מחשבה.
פוסט נהדר, אל עצמי היה אחד הספרים המשמעותיים של ילדותי.. היום אני מאוד אוהב את הרוקי מורקמי, יש לו כמה יצירות מדהימות.
הספר הכי מרתק מבחינה פילוסופית זה האחים קרמזוב,
כמובן שתיכף אחריו מדורג אצלי החטא ועונשו, רדיון רסקולניקוב היא דמות מופתית.
טוב יש גם את הנער הולדן קולפילד וכל הספרים של צ'רלס דיקנס,
היום אין לנוער סבלנות לקרוא ספרים כאלו, הפסד שלהם
פלוס פלוס…
סאגת המוסד מבחינתי שולט בכיפה. אבל ממליץ לנסות את הסירנות של טיטאן של קורט וונגוט הביא אותי לדמעות (של צחוק) בארבע לפנות בוקר.
גיא, לא יכול לחשוב על פוסט יפה ומתאים יותר לערב יום כיפור.
תודה רבה!
תודה, בכיף.
מסתבר שחובבי ההופס חזקים בספרות,
תענוג לקרוא את התגובות.
מהיום אמרו "hoops & books"
ספר המד"ב המצחיק ביותר שקראתי הוא כנס העתידנים של סטניסלב לם
כל מי שאוהב את זילזני יהנה מאוד מסדרת "שער" של פרדריק פול – שער, סף האירוע, מפגש היצ'י.
נכון מאוד, ומצטרף להמלצה על סטניסלאב לם
אני מכיר את הסדרה בשמה באנגלית – heechee, כאשר gateway, הספר הראשון בסדרה, הוא מיצירות המופת המשפיעות בתולדות ז'אנר המדע הבדיוני.
הספר האהוב עליי של פול הוא man plus על אדם שעובר תהליך שהופך אותו לסייבורג על מנת שיוכל לשרוד במאדים.
סופר מקביל לפרדריק פול בז'אנר המדע הבדיוני (לדעתי) הוא פיליפ קיי דיק (do androids dream of electric sheep)
אצל ה-2 השקפת העולם הפוליטית השתקפה בספרים שכתבו.
ואם כבר מדברים על זילאזני ועל סופרים משפיעים –
ג'ורג' מרטין, הסופר של "a song of ice and fire" היה חבר טוב של רוג'ר זילאזני, ועל מנת להביע כבוד לחברו הכניס את האל "lord of light" ואת הדמות "סם" לסדרת הספרים.
(ב-"lord of light", סם הוא השם שגיבור הספר מעדיף שיקראו לו – במקום
mahasamatman)
תודה גיא,
אצלנו בקיבוץ זאת הייתה "ספריית הילדים" ופפה הספרנית הוותיקה. חוץ מהספרים (חסמב"ה), הספריה שלה הייתה מקום המפגש שלנו. היינו משחקים איתה שבצנה (scramble) כל פעם שהמורות היו שולחות אותנו להרגע בחוץ. היא היתה מכינה תה חם ומפנקת אותנו בעוגיות פתי בר.
יש גם את החמישייה הסודית מאותה מחברת ובקשר לספורט יש את הכדורגלנים הצעירים. בסדרות מתח ופעולה של חבורות צעירים אהבתי הכי הרבה את חסמב"ה.